2.5 מיליון טונות של מזון ראוי למאכל נזרקים לפח האשפה מידיי שנה. כמות שהיא כ-35% מכלל המזון המיוצר בישראל. הקלות הבלתי נתפסת בה אנו משליכים לפח מזון טוב למאכל, בישראל כמו בכל העולם המערבי, היא סימפטום של אורח חיים ותרבות צריכה בזבזניים. מדובר במציאות אבסורדית בה כסף ומשאבים נזרקים לפח בזמן שאנו מתמודדים עם משבר כלכלי וחברתי.

צמד המילים "אובדן מזון" מגלם בתוכו משאבים רבים היורדים לטמיון: קרקע, מים, אנרגיה, חומרי הדברה ודשנים המושקעים בגידול, ייצור, יבוא ובשיווק התוצרת. נוסף על כך, לאורך כל התהליך נפלטים לסביבה גזי חממה ומזהמים ובסוף אנו גם נדרשים להשקיע משאבים כלכליים אדירים לטיפול בפסולת המיותרת.

עם כניסתי למשרד להגנת הסביבה שמתי לנגד עיניי להוביל את תחום הטיפול בפסולת בישראל לסטנדרטים המקובלים במדינות ה-OECD, להפחית את שיעור הפסולת המוטמנת בישראל ל-20% ובמקביל לקדם כלכלה מעגלית וכלי מדיניות למניעת פסולת במקור.

בעיית אבדן מזון אינה ייחודית לישראל ומהווה אתגר גלובלי. לא בכדי קבע האו"ם באחד מיעדיו לפיתוח בר קיימא (מדדי ה- SDG's) כי עד 2030 יש להפחית את בזבוז המזון ב-50%.

דוח זה מציף ומחדד את הבעיות הסביבתיות הכרוכות בבזבוז ואובדן מזון ומנתח את העלויות הכלכליות הנובעות מהתופעה. הדוח מוכיח כי לא נוכל להתעלם מההיבטים הסביבתיים של אובדן מזון. יש הרבה מה לעשות והגיעה העת לאגד משאבים, ידע וכלי מדיניות על מנת להפחית באופן משמעותי את אובדן המזון בישראל. הפחתת האובדן והצלת מזון הינה בעלת רווח כפול ואף משולש (win-win-win) – שיפור מצב הסביבה, תועלות כלכליות וערכים חברתיים.

נוסף על פעילות הממשלה הנדרשת בתחום חשוב להזכיר שגם הציבור יכול לפעול – הפסקת הבזבוז נמצאת בידיים של כולנו, הצרכנים. בפעם הבאה שאנחנו קונים מזון, מבשלים ומארחים, כדאי לנסות לצד המחשבה "שרק לא יחסר" – לאמץ גם את כיוון המחשבה "רק שלא יתבזבז".